החלטה בתיק ת"א 19899-10-11

בקשה להבאת ראיות לסתור.

1.      התובע יליד 1984 נפגע ב-24/10/07 בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. בגין פגיעותיה הגיש תביעת פיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ( החוק).

2.      המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה וועדה רפואית מטעמו קבעה, ב-14/4/11, כי התובע סובל מנכות בשיעור 5% וזאת בשל מצב לאחר שבר דחיסה בחוליה 11D, ובהתאם לסעיף 37(8)א. ל תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשת"ז-1956 ( התקנות). הקביעה נעשתה לאחר בדיקה גופנית שנרכה לתובע ועל יסוד מסמכים רפואיים שונים לרבות בדיקות דימות. הוועדה דנה והחליטה שלא להפעיל את תקנה 15 לתקנות.

3.      הנתבעת מבקשת להציג ראיות לסתור את קביעת המל"מ המהווה נכות על פי דין בטענה שהוועדה הרפואית התעלמה מן העובדה שהתובע חולה במחלת שוירמן המשפיעה על חוליות הגב.

הבקשה נדחית.    

4.      הלכה פסוקה היא, כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. היתר שכזה ניתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה , פ"ד מה(4) 77, 82; ר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לט(4) 505, ר"ע 721/85 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה , פ"ד לט(4) 839).

5.      בקווים כלליים הצביע בית המשפט טעמים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר, ובכלל זה טעמים משפטיים, לדוגמא כשהליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית; ממצאים עובדתיים חדשים וכבדי משקל; וכן מקרים בהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא או אינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי חיים תקדין עליון 94(3) 847). כן נקבע, כי נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.

הפסיקה נקטה אפוא בגישה מצמצמת ונמנעה מלהתיר להביא ראיות לסתור, ומחלוקת על שיעור הנכות כשלעצמה אין בו די כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. אפשרות אחרת תסכל למעשה את החסכון בהליכים הנובע מסעיף 6ב לחוק.

6.      בענייננו הנתבעת מכוונת לטעם השלישי וטוענת כי ממצאי הוועדה אינם משקפים את המצב הרפואי לאשורו, וזאת משום שהוועדה הרפואית לא דנה במחלת השוירמן ממנה סובל התובע, אולם עיון בדו"ח הוועדה הרפואית ובמסמכים הרפואיים מעלה תמונה שונה בתכלית. בין המסמכים הרפואיים שעמדו בפני הוועדה עמדה בדיקת CT שנערכה לתובע ב-1/2/08 ובה נמצא כי:

" גוף חולי 11 D בצורת טריז ... המדובר בשבר דחיסה, יתכן פוסט טראומטי.

אי סדירות קלה בלוחיות גופי החוליות 12 D - 7 D יתכן על רקע מחלת שוירמן ..."

כמו כן עמד בפניה אישור רפואי מ-21/3/08 שגם בו נזכרה מחלת השוירמן.

7.      הנה-כי-כן, לא זו בלבד שבפניה הוועדה עמדו מסמכים המזכירים את המחלה וחזקה כי היתה ערה לקיומה, אלא שהובא בפניה ממצא נפרד לפיו קיים שבר דחיסה בחוליה 11D, יתכן על רקע פוסט טראטמטי. בנסיבות אלו, ולאחר בדיקה פיזית של התובע, העניקה הוועדה לתובע את הנכות המינימאלית שמקנות התקנות לשבר בחוליה, כאשר נכות זו מוקנה בשל עצם קיומו של השבר וללא קשר למגבלות כלשהן. לעניין זה נפנה לתקנה 37(8)א. לפיה נקבעה הנכות הקובעת:

(8) שבר של גוף חוליה שהתרפא

א. בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו - 5%

8.      הנכות שניתנה לתובע ניתנה אפוא בגין השבר בחוליה, בהתאם לתקנות, ולאחר שנמצא כי התובע אינו סובל מהגבלת תנועה, ולא מצאתי בסיס לטענת הנתבעת כי בנסיבות אלו היה על הוועדה להוסיף ולדון דיון נפרד במחלת השוירמן. אפשר היה טעם בטענותיה לו היתה הוועדה קובעת  נכות בגין מגבלת תנועה או מגבלות נוספות - אולם זה, כאמור, אינו המצב.

9.      על כל אלה אוסיף כי הנתבעת לא הציגה גם ראשית ראיה שתראה כי יש קשר כלשהו בין השבר בחוליה לבין מחלת שוירמן וכי הוועדה ציינה במסגרת בדיקתו הפיזית של התובע כי לא נמצאה קיפוזיה. 

10.  על רקע כל אלה לא מצאתי כי מתקיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים הבאת ראיות לסתירת הנכות שנקבעה על פי דין.

הבקשה להבאת ראיות לסתור נדחית. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך 3,000 ש"ח ללא קשר לתוצאות ההליך.